רשות העתיקות, מינהל שימור משרד הפנים, מינהל התכנון רשות הטבע והגנים משרד הפנים, מינהל התכנון רשות העתיקות, מינהל שימור רשות הטבע והגנים וועדת מורשת עולמית הוועד הישראלי לאונסקו איגוד המתכננים בישראל עמותת אדריכלים מאוחדים בישראל הארגון הישראלי לשימור נכסי תרבות המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל איגוד המוזאונים ואיקו'ם ישראל איקומוס ישראל האיגוד הישראלי לארכיונאות ולמידע אוניברסיטת בר אילן בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל אוניברסיטת חיפה המכללה האקדמית גליל מערבי אוניברסיטת תל אביב

תקצירי הכינוס

דרך, ארץ: נופים, מסעות וזיכרון מרחבי


מתווה לקריאת המשמעות התרבותית של דרך, דרך עולי הרגל מיפו לירושלים כמקרה מבחן

מיכל הלוי-בר, טל אלון מוזס



ההולך בדרכי עולי הרגל חווה קשר ישיר, גופני, חווייתי ותודעתי עם נוף. רבות מדרכי תרבות אלו שתפקדו בעבר ברציפות אינן עוד בשימוש ושיני הזמן נותנות בהן אותותיהן, מאיימות להעלים אותן כליל מהנוף, לרבות את משמעותן התרבותית.

הבנת המשמעות של דרכים כדרכי תרבות מסייעת לשמרן. בעולם השימור מקובל לזהות ערכים לאתר שישמשו קריטריונים להערכת משמעותו. ההערכה חיונית כבסיס ליישום השימור, כבסיס לפרשנויות, וכבסיס לתכנון ופיתוח עתידי של הדרך (בורה,1999). בשל היעדר חלק מהמרכיב הפיזי האותנטי והשלם של הדרך, השימור עלול להיתקל בקשיים.

ההרצאה מתבססת על ההנחה שמשמעותן התרבותית של דרכים נמצאת לא רק בשרידי הדרך בפועל, אלא גם בייצוגיה ובהבנת החוויה של ההליכה בה. ההרצאה תציג מתודה לקריאת משמעות של דרך מתוך הטקסטים של "לוח א"י" מאת אברהם משה לונץ, "תמול שלשום" מאת ש"י עגנון, ו"חיי יום-יום בארץ ישראל" מאת מרי אליזה רוג'רס.

המחקר דן בטקסט שנכתב בידי ההולכים בדרך כעדות על מהות החוויה. התגלמות חוויית ההליכה בטקסט מאפשרת להתבונן בדרך כתופעה שנחווית, מאפשרת את הנכחתה כמושג, כסיפור וכמקום בנוף. קריאה פרשנית בגוף הטקסט, הן נרטיבית והן פנומנולוגית, יוצרת מפה של משמעויות המפענחת את ריבוי השפות והסימנים העולים מייצוגי הדרך. זיהוי נרטיבים שונים ואף מנוגדים המתארים את הדרך בנוף, מראים כי חוויית הדרך, התפתחותה ועיצובה משקפים את תפיסות הזהות, עולם הערכים ודפוסי החשיבה, הגמוניים לעתים, של מתכנניה וההולכים בה.

לפיתוח המתודה נבחרה דרך יפו - ירושלים כדוגמה לדרך תרבות החסרה רצף פיזי בשטח. תכנון הדרך הנחווית כיום במקצת כנסיעה בכביש 1, חייב את התאמת התשתיות לתחבורה המודרנית במקום לאמצעי הנסיעה המסורתיים. אמנם תוואי הכביש מתבסס על הדרך מימי קדם שהובילה מיפו לירושלים אך צורכי הקִדמה שינו אותה ללא הכר. שרידי הדרך על מערך השירותים שהתפתח לאורכה, המתוארים על ידי נוסעים ועולי רגל רבים כחלק אינטגרלי של הדרך, שוממים כיום ונדמים לחרוזים ללא החוט שחרז אותן ליחידה אחת רבת משמעות. המתודה מחברת את ייצוגי הדרך לקריאה מחודשת בהם ומאפשרת במידה מסוימת להנכיח את הדרך מחדש.